כנסיית הקבר

הכנסייה הקדושה ביותר לעולם הנוצרי. כאן, לפי המסורת, נצלב ישוע על ידי חיילים רומאים ביום שישי, ערב פסח (יוחנן) או בחג עצמו (מתי, לוקס ומרקוס), הוציא את נשמתו, נקבר וקם לתחייה.
תחילתה בימיה הראשונים של הקיסרות הביזאנטית. בשנת 325 , לאחר סיומה של ועידת ניקיאה. הקיסר קונסטנטינוס הנחה את בישוף ירושלים לאתר את מערת הקבורה של ישוע ולבנות סביבה כנסייה מפוארת. בישוף ירושלים, מקריוס לא התקשה לאתר את מיקום המערה למרות ששנים רבות לא דרכה כף רגל יהודי או נוצרי בירושלים הפגאנית. מאז דיכוי מרד בר כוכבא בשנת 135 אסר הקיסר אדריאנוס על כניסתם של הנימולים ובכללם הנוצרים הראשונים לעיר הרומית החדשה - אליה קפיטולינה - ובניסיון למחוק את שרידי המקומות הקדושים ליהדות ולנצרות, בנה אדריאנוס מקדשים אליליים באתרים אלו. בכך ניתן היה לאתר את המקום המדויק של הצליבה. בישוף ירושלים, הרס את מקדש אפרודיטה וחשף את מערת הקבר. השטח שסביב המערה פונה ומעל המערה נבנתה הרוטונדה, המבנה העגול הכיפתי. ממזרח נבנתה חצר פתוחה המתוחמת בעמודים וממזרח לחצר נבנתה בזיליקה מפוארת. הכניסה אל הבזיליקה  ולמתחם כולו הייתה ממזרח, מרחוב הקארדו (רחוב בית הבד / ח'אן א-זית). גבעת הגולגולתא הייתה מחוץ למבנה הכנסייה שנקראה "כנסיית התחייה" - האנסטאזיס.

בשנת 614 כבשו הפרסים את ירושלים, שרפו את הכנסייה ולקחו עימם בשבי את הצלב הקדוש אולם הקיסר הרקליוס הצליח להכניעם ולהחזיר את הצלב הקדוש למקומו בתהלוכת ניצחון ב- 21 במרס 630 . שמונה שנים לאחר מכן, נכנעה ירושלים מפני צבאותיו של הח'ליף השני, עומר אבן אלח'טאב. השליט הפאטימי השיעי השנוי במחלוקת, אלחאכם באמר אללה ציווה בשנת 1009 על הריסת הכנסייה והמבנה הנוכחי הוא תוצר של השיפוצים לאחר ההרס, בעיקר השיפוצים הממושכים של הממלכה הצלבנית הראשונה ( 1187-1099 ). הכניסה נקבעה מצד דרום, חצר העמודים הפתוחה נסגרה והגולגולתא הוכנסה לתוך המתחם.
השלטון האיובי, הממלוכי ולאחר מכן העות'מאני קבעו את מעמד העדות השונות ונכסיהם בתוך הכנסייה הקדושה. בתקופה העות'מאנית נקבעו סופית סדרי התפילה ולאחר מכן במהלך השלטון הבריטי הועלו על הכתב ומחזיקים מעמד עד היום (סטטוס-קוו). מרבית חלקי הכנסייה (הקתוליקון, חלק מהרוטונדה, סלע הגולגולתא ועוד) נמצאים בחזקת הפטריאכיה היוונית-אורתודוכסית שזכתה למעמד בכורה בתקופת השלטון העות'מאני אולם חלקים אחרים שייכים לעדות נוספות כגון הארמנים-אורתודוכסים, הפרנציסקאנים-לטינים, הקופטים והסיריאנים. המעמד הסופי של העדות נקבע בהסכם הסטטוס-קוו
בקונגרס בברלין ב- 1878 .
על-פי המסורת הקתולית, בתחום הכנסייה נכללות חמש התחנות האחרונות מתוך ארבע עשרה התחנות של דרך הייסורים. ביקור בכנסייה הינו שיאו של מסע צליינות עבור המאמין הנוצרי. כאן הוא יכול לגעת בסלע ,שלפי המסורת, נטף דמו של ישוע עליו טרם הוציא את נשמתו. כאן ניתן להשתטח על האבן שעליה הונחה גופתו. במתחם הזה ניתן להיכנס אל חלל המערה שבה נקבר
ושם גם קם לתחייה לפי המסורת שלושה ימים לאחר קבורתו.
במהלך כל השנה מתקיימים טכסי תפילות סדירות של כל העדות בחלקים שונים של הכנסייה. הטכסים המפורסמים נערכים סביב חג הפסחא והמפורסם ביותר הנו יציאת האש הקדושה מידי שנה, בשבת של חג הפסחא. טכס זה משותף לכלל העדות האורתודוכסיות ומשתתפים בו אלפי מאמינים. במהלכו נכנס הפטריאך היווני-אורתודוכסי יחד עם הבישוף הארמני לאדיקולה (מקום הקבר) ולאחר תפילה קצרה, נדלקת האבוקה של הפטריאך לפי האמונה באמצעות אש ניסית, ומהאבוקה, מועברת האש למאמינים הרבים הפוקדים את הכנסייה.