שער האשפות

בחומה הדרומית, בסמיכות לכותל המערבי ולגן הארכיאולוגי , נבנה שער קטן על ידי העות'מאנים אשר שימש את הולכי הרגל שהגיעו מדרום לעיר העתיקה, בעיקר מאזור סילוואן.
השער נקרא שער האשפות על-שם השער שמופיע בסיפור שיקום החומה על ידי נחמיה: "את שער הגיא החזיק חנון, ויושבי זנוח המה בנוהו, ויעמידו דלתותיו ומנעוליו ובריחיו ואלף אמה בחומה עד שער השפות. ואת שער האשפות החזיק מלכיה בן רכב, שר פלך בית הכרם" (ג', 14-13). השער נזכר בשמו גם בתיאור סיור הלילה של נחמיה: "ואצאה בשער הגיא לילה,
ואל פני התנין ואל שער האשפות" (ב', 13 ). לונץ כתב כי הסיבה לשם "האשפות" נובע מכך שתעלת הביוב עברה תחת השער וכי דרך שער זה הוציאו אשפה מהעיר העתיקה ("מורה דרך בא"י וסוריה" – 1891).

בערבית נקרא השער "אלמוגרבים" (=אלמוע'רבים) כיוון שהיה בסמיכות לשכונת המוגרבים, יוצאי צפון אפריקה (משפחת אבו מדיין ממרוקו) שהתגוררו בשטח שהנו היום רחבת הכותל. השכונה נהרסה לאחר מלחמת ששת הימים אולם עדיין זהו שם השער השגור אצל הערבים.
השער, שלא שימש כשער הגנה, היה סגור במרבית הזמן ורק במאה ה- 19 נפתח השער כדוגמת השערים בעיר העתיקה.
בין השנים 1967-1948 הורחב השער על ידי הירדנים על מנת לאפשר מעבר לכלי רכב והחזית החיצונית הוסרה.

מעל השער ומבחוץ קשת כריות ומעליה ורדה. מעל המשקוף במרכז עיטור של כוכב בעל שש צלעות ששימש בעבר את האסלאם כ"חותם שלמה" וכיום מוכר כ"מגן דוד" הסמל הבולט של העם היהודי.
דרך שער זה נכנסו לוחמי החטיבה הירושלמית שכבשו את הר ציון וחלק מלוחמי הצנחנים בדרכם אל הכותל המערבי.
היום משמש השער את התחבורה הציבורית לכותל המערבי כיוון שזאת הדרך היחידה המאפשרת לאוטובוסים להיכנס בסמיכות
לשערי הכותל.